התכלת והחילזון בהלכה היהודית

חז"ל קבעו שתי קביעות לגבי התכלת:

  • א

    תכלת אינה כשרה אלא מן החילזון: הביא שלא מן החילזון פסולה (תוספתא מנחות ט ו);

  • ב

    ועכשיו אין לנו תכלת אלא לבן, שהתכלת נגנז (מדרש במדבר רבה י"ז ה', ותנחומא שלח ט"ו).

מן הראוי שדווקא קביעות אלה ישמשו כשני המבחנים המכריעים בדיון על זיהוי התכלת.

התוקף המכונן של המבחן "התכלת נגנז" בא לידי ביטוי מובהק בדברי הביקורת של בית הלוי הרה"ג יוסף דב מבריסק על האדמו"ר מראדז'ין זיע"א, כפי שהם מצוטטים בהקדמה למאמר "עין התכלת" מאת האדמו"ר:

"כמע"ל לא ביאר בדבריו מה זאת מצא אחר שנשכח, אם מציאת הדג או הוצאת צבעו, ורק אחרי אשר כמע"ל יברר זאת, היינו האם היה בזה דבר הנשכח והוא מצאה, אז נהיה מחויבים לשמוע אליו וללבשו.
אכן אם נאמר כי הדג היה במציאות, וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת בישראל, ועל כל זה לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו קבלה ומסורה מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החילזון והתכלת אף שהוא בכל הסימנים שסמנו חז"ל. כי אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה.
ורק אחרי אשר יברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה".

כך נקבע שם שהמבחן ההיסטורי האמור עדיף ומכריע, ושלעומת זאת יש לשלול את זיהוי החילזון והתכלת על בסיס בלעדי של הסימנים המובאים בחז"ל, כמתואר במסכת מנחות מ"ד ע"א: "חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים".

מאלף במיוחד לציין שהסתמכות כזו על מבחן "הסימנים" נדחית גם על ידי הרה"ג לוי יצחק הלפרין שליט"א, ראש המכון המדעי טכנולוגי להלכה בירושלים. בתשובתו על חידוש קיום מצוות תכלת בציצית, הוא דן בשאלת זיהוי התכלת בדין טביעות עינא עדיפא מסימנא (חולין צ”ה ע"ב):

עלינו לקבוע יותר עפ"י טביעת עין מאשר עפ"י סימנים, ועפי"ד הש"ס חולין צ"ה ע"ב בנוגע להבדל בין טב"ע לסימנים.
לפי"ז הרי אחרי שיש לנו עדות חיה על מפעל עצום של צביעה ע"י חלזונות בסביבת צור, ששם צוין בכתוב ובחז"ל מקום מציאת חילזון התכלת, וכלשונו של הגריא"ה זצ"ל "כאן נמצא כאן היה", שזו עדות חשובה וע"ד טב"ע במידה מסוימת. ולאור זה עלינו לדון שבנוגע להוכחה בסיסית וענינית, שהיא לכאורה מעבר לסימנים כנ"ל, הוא אותו חילזון שמוצאים ממנו לרבבות קונכיות במקומו כאמור, שיש בזה מעבר לסימנים. ואם ניתן להסתדר עם סימני חז"ל ודברים שחז"ל יחסו לחילזון התכלת, הרי שהיה מקום לקבוע שזה החילזון שדברו עליהם חז"ל.
ובמיוחד יש לנו לקחת כבסיס את בדיקות חז"ל ואת דברי הרמב"ם בהלכות ציצית האמור שהצבע עומד ביופיו אחרי כיבוסים שונים. והנה בנושא זה התייחס הר"ר ישראל ד"ר זיידרמן הי"ו בדברים שפירסם ברבים בנושא סימני חז"ל ובדברים שכתב בנושא הבדיקות והעמידה ביופיו וליתר הסימנים, כתב לבאר מאמרם ז"ל בענין. אחרי שהביא את דברי הרמב"ם "ותכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה הידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה" [רמב"ם ציצית ב' א']: הדיו הסגול שבגוף הסגולית אינו עשוי בגלל הרכבו הכימי לתת צביעה יציבה כ"כ. הצביעה הכחולה מדיו הדיונון אינה עומדת בכביסה. לעומת זאת צבעי התכלת והארגמן המופקים מארגמונים, שמשתייכים מבחינת הרכבם הכימי לסוג אינדיגו, היו הצבעים היפים והיציבים ביותר בעולם העתיק. ע"כ.
ועוד כתב שם דרך להסביר את סימני חז"ל ודברי הרמב"ם שיהיו מתאמים עם חילזון קהה הקוצים עיי"ש.

לכן הוא קובע שם שהממצאים המדעיים והיסטוריים עדיפים על פני מבחן הסימנים. ועקב כך מצא הרב הלפרין לנכון לפסול את הניסיונות לזהות את חלזון התכלת עם יצורים אחרים כגון סגולית ודיונון.

גם בדברי הרה"ג צבי הרשל שכטר שליט"א אנו מוצאים תימוכין הלכתיים מהגמרא להסתמכות על המדע והארכיאולוגיה לקביעת ההלכה. דבריו מובאים ב"נפש הרב", הערה 26.

כפועל יוצא של כינון המבחן המחייב שבמסורה "התכלת נגנז", עולה שמי שכתבו על סוגיית התכלת אחרי מועד גניזת התכלת, יש לקבוע שלא ראו לא את החילזון, לא את התכלת, לא את תהליך צביעת התכלת ולא את דרך קשירת פתיליה בציצית. לכן המקורות שונים שחוברו אחרי מועד גניזת התכלת ממילא אינם בחזקת עדות ישירה, כי אם מעין פרשנות מאוחרת של דברי חז"ל המקוריים. במחקר התכלת, אפוא, יש להכריע בהתאם למבחן ההסטורי, וזאת על פי שתי הקביעות הנ"ל שנכתבו בחז"ל.

לכן גילוי התכלת העתיקה יבוא ממחקר שמטרתו היא לגלות מציאות היסטורית מוכחת של קיום חילזון ים-תיכוני ששימש בהיקף עולמי לתעשיית ייצור של צמר צבוע ללבוש , וזאת משך 3,000 השנים עד לגניזת התכלת לפני כ- 1,300 שנה.

המחקר הזה הביא לתוצאה מובהקת וחד-משמעית, דהיינו שחלזון התכלת היה חילזון קהה-הקוצים, המכונה בלעז:

banded dye-murex או Murex trunculus

לאחר זיהוי החילזון כאמור, עלה בידינו להתמודד כראוי גם עם הברייתא במנחות מ"ד ע"א ופירושה ברמב"ם (הלכות ציצית פרק ב' הלכה ב') - לשם הבנת ארבעת הסימנים של החילזון:

מסקנותינו בעניין פורסמו בשנת תשנ"ה ב"המעיין": למעבר למאמר

לאחרונה גילינו שהצבען הראשי בתכלת הוא כימיקל ממקור טבעי בשם 6-מונו-ברומו-אינדיגוטין (MBI), שיש לו תכונה ייחודית שבחימום קל מחליף באופן ספונטני את גוונו הסגלגל המקורי לתת כחול. כך מקבלים מהחילזון את התכלת הדרוש בצבע הפרח יקינתון המזרחי.

נלקח מ:
http://www.tekhelet.info/111037/העקרונות-לזיהוי-החילזון-והתכלת